א שנאמר ואכלתי חטאת היום וכו'. הרי"ף ז"ל בפרק ואלו מגלחין כתב ומאן דשכיב ליה שכבא וכו' דיום ראשון דאורייתא הוא דכתיב ואכלתי חטאת היום וכו'. ונראה דעל דרך זה כתב רבינו כאן פסוק זה להודיע דאיסור יום מן התורה אבל ענין מצות עשה להתאבל ודאי דלאו מהכא נפקא ליה דאין כאן מצות עשה כדכתב הרב כ"מ אלא משמע ליה דהוי מעשה דטומאה דכיון דצותה תורה ליטמא משמע דינהוג אבילות אותו יום ואע"ג דאין זה מוכרח מגלוי דקרא דואכלתי חטאת היום וכו' אמרינן הכי: שהוא יום המיתה ויום הקבורה וכו'. כתב הרשב"א בתשובה סימן קנ"ה דאין לדעת הגאונים ז"ל אלא דוקא יום מיתה וקבורה בהדדי הא זה בלא זה לא והביא ראיה מפ"ק דכתובות (דף ג':) גבי מי שטבחו טבוח ויינו מזוג כו' וכתב שם אלמא מדבועל בעילת מצוה בעוד שהיה המת בחדר אלמא לא חל עליה אבילות דאורייתא ואם איתא דיום מיתה לבד בלא קבורה דאורייתא יהא אסור בתשמיש המטה וכן אם יום קבורה דאורייתא לא היה נוהג לכשיקבר שבעת ימי חופה שאין שבעת ימי חופה דאורייתא וכו' אלא שאפילו לדברי הגאונים ז"ל יום מיתה וקבורה אמרו ע"כ וקשה לי דכיון דהגאונים ורבינו משוים אנינות דאכילת קדשים לאבילות ואמרו דהכל דבר אחד וכשהוא אונן לאכילת קדשים הוא אבל וכמו שכתב רבינו יונה בפרק היה קורא בביאורו להרי"ף ז"ל וכן נראה מדברי הרא"ש ז"ל שהביא דעת הרי"ף דהוא סובר כן כדעתו ז"ל א"כ כיון דאיכא אנינות באכילת מעשר מן התורה אפי' ביום מיתה לבד בלא קבורה וכדכתב רבינו בהלכות מעשר שני פ"ג וז"ל נשתהא המת ימים רבים ואח"כ נקבר כל אותן הימים שאחר יום המיתה עד יום הקבורה הוא אונן מדבריהם ע"כ. משמע דיום המיתה מיהא הוי מן התורה מדקאמר כל אותן הימים שאחר יום המיתה וכו' משמע דיום המיתה מן התורה אע"פ שאינו יום קבורה וכמ"ש קודם וביום המיתה הוא אונן מן התורה וכן נראה מדבריו בפ"ב מהלכות ביאת מקדש וע"ש, ליהוי אסור בתשמיש המטה דאנינות דקדשים ואבלות חדא מילתא והדרא קושיא לדוכתה לדעת רבינו שהקשיתי לעיל בשם הרשב"א דאמאי אמרו בפ"ק דכתובות דבועל בעילת מצוה היה ראוי לאסור בתשמיש המטה. ואפי' נתרץ לקושיא זאת מה שתירץ הר"ן ז"ל בפ"ק דכתובות דב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה וכמו שהאריך שם אכתי קשה דרבינו כתב לקמן דאין האונן אסור בדבר מן הדברים שהאבל אסור דהיינו תשמיש המטה ורחיצה וסיכה ואמאי כיון דהאונן אסור בקדשים ולדעתו אנינות ואבילות אחד הוא א"כ היה ראוי שיהא אסור בכל אותן הדברים שהאבל אסור בהם לדעתו ז"ל כיון דהוא אסור לאכול בקדשים מן התורה קודם קבורה ובשלמא נעילת סנדל ועטיפת הראש ראוי לפוטרו מהם כדכתב הרמב"ן ז"ל וכתבו הטור ביו"ד סי' שמ"א דהיקלו באלו מפני שהוא טרוד בעסקי המת אבל כל השאר ראוי לחייבו בכך וצ"ע: ב אינו אסור בדבר מן הדברים וכו'. נראה דרבינו סובר דמאי דאמרו בגמ' בריש פרק מי שמתו תשמיש המטה איכא בינייהו היינו דלת"ק הוי רשות בשבת אבל לא איסור כפירוש הרמב"ן ז"ל ושאר מפרשים דאי ס"ל דלת"ק הוי איסור כיון דהוא פסק בפרק ד' כת"ק שכתב שם מי שמתו מוטל לפניו וכו' חוץ מתשמיש המטה א"כ ודאי דס"ל דתשמיש המטה אסור בשבת לאונן ואיך כתב כאן דמותר לאונן בחול השתא בשבת אסור בחול מבעיא אלא ע"כ צ"ל דבשבת הוי רשות לאונן תשמיש המטה ולא איסור וכן כתבו תלמידי רבינו יונה בפירוש ההלכות בפרק מי שמתו בשם רבו של רבינו הר"י הלוי ז"ל:

ג שאין מניחין אותו ליקבר וכו'. נראה דכתב כן לאפוקי מתשובת רבינו האיי ורב שרירא שכתב הטור בסימן שע"ה דאית להו דמאי דאמרו הרוגי מלכות היינו שלא נתברר שמת אלא שיצא הקול והם מחפשים לידע אמתת הדבר אבל אם יודעים מתי נהרג כמת מעצמו דמי ומונין משעת שמועה לכך כתב רבינו דאינו כן אלא אפי' שידעו שמת אלא שאין מניחין אותו ליקבר אין מתחילין להתאבל אלא משעה שנתייאשו מלשאול וכן מ"ש הרב בעל כ"מ בדקדוק לשון רבינו במשמעות דבריו: ה מי שדרכן לשלוח המת למדינה אחרת וכו'. רבינו אינו מחלק כמו שחילק הטור אם נשאר גדול הבית שם או הלך בעיר אחרת מפני דאית ליה כדכתבו התוספות בפרק אלו מגלחין (דף כ"ב.) שכתבו על הירושלמי שחילק כך ובתוס' פירשו הגמ' אינה מחלקת בכך כלומר מדלא הזכיר הגמ' כן לית ליה ההוא דירושלמי ולכך פסק רבינו כגמרא דידן: ז לתשעה חדשים גמורים וכו'. מה שצריך לדעת רבינו שלמים ממש עיין בהריב"ש סי' תמ"ו ותמ"ז: ח ובן שמונה שמת אפילו לאחר שלשים יום וכו'. על השגת הר"א ז"ל כתב הרב כ"מ שתירצו ה"ה בפ"א מהלכות יבום ואדרבה נ"ל דתגדל הקושיא עם מ"ש שם דשם כתב דרבינו פסק דבעינן חדא מתרתי או שיהוי שלשים יום או שכלו לו חדשיו וא"כ איך כתב כאן דלא סגי בשיהוי שלשים יום ותימה על תימה שכתב בהלכות רוצח פ"ב שההורג קטן שנולד פחות מבן תשעה שאינו נהרג עליו וכו' וכיוצא בזה כתב פ"א מהלכות אבל וכו' ואינו כן דבהלכות רוצח פרק ב' כתב אבל אם נולד פחות מתשעה חדשים הרי הוא כנפל עד שישהא שלשים יום משמע שאפי' בן שמונה ששהה שלשים יום נהרג עליו וכאן כתב דאפי' שהה שלשים אינו מתאבל עליו ואפי' נאמר דכאן רבינו לענין אבילות אזיל לקולא טפי ופסק כרבנן דפליגי עליה דרשב"ג בבן שמונה ששהה ל' דאית להו דהוי נפל וכדכתבו התוס' בפרק ר' אליעזר דמילה דבהא נמי פליגי רבנן ארשב"ג מ"מ דבר תימה הוא לומר כן דיותר היה לו להקל בספק נפשות גבי רוצח מיהו י"ל דמ"מ כיון דאית לן הלכה כדברי המקל באבל מה שלא אמרו כלל זה גבי ספק נפשות משמע דבאבילות מקלינן טפי ואע"פ שאינו דומה ממש אבל לרוצח דרבינו מקל באבל טפי מ"מ רבינו מקל טפי בהני מבאחריני שהזכיר שם ה"ה בהלכות יבום ולכך כתב שם וכיוצא בזה כתב בפ"א מהל' אבל כלומר כיוצא בקולא זו דרוצח ומפני שהיא קולא יתירא כתב לשון וכיוצא כלומר דומה לו אע"פ שאינו ממש כמוהו:

ט כל הרוגי מלכות אע"פ שנהרגו בדין המלכות וכו'. קשה דבפרק נגמר הדין (דף מ"ז:) אמרו מי קא מדמית הרוגי מלכות להרוגי ב"ד הרוגי מלכות כיון דשלא כדין מיקטלי הויא להו כפרה הרוגי ב"ד כיון דבדין מיקטלי לא הויא להו כפרה תדע דתנן לא היו קוברין אותו בקברות אבותיו ואי ס"ד כיון דאיקטול הוי להו כפרה ליקברו כו' ופירש רש"י ז"ל הרוגי מלכות הני דעכו"ם כלומר דודאי הני דעכו"ם דאיירי לעיל הוא דשייך בהו לומר דלא מיקטלי בדין אבל הרוגי מלכות דמיקטלי בדין הוי כהרוגי ב"ד וכיון דבדין מיקטלי לא הוי להו כפרה וא"כ רבינו איך כתב דהרוגי מלכות אע"פ שנהרגו בדין הוו כשאר מתים הא בגמ' משמע כלשון רש"י ז"ל דקאמר דשלא כדין מיקטלי משמע דאי כדין מיקטלי הוו כהרוגי ב"ד. וי"ל דרבינו משום שראה באבל רבתי דאמרו שם הרוגי מלכות אין מונעין מהם כל דבר ומשמע ליה דההיא ברייתא הוו הרוגי מלכות באיזה אופן שיהיה בין הרוגי עכו"ם בין בדיני ישראל כולם שוים וסובר דאע"ג דבדין מיקטלי כיון דלא הוי דין תורה אלא מפני בזיון שבזו למלך ומשום דינא דמלכותא מיתתם כפרתם ואין ראוי למנוע מהם שום דבר ונקברים בקבורת אבותיהם: יא המאבד עצמו לדעת וכו' ואין מתאבלים עליו וכו'. משמע מדברי רבינו דהאבילות אינו מכבוד החיים וכן מוכח בפרק נגמר הדין דאמרו שם ואי ס"ד כיון דאיקבור הויא להו כפרה ליאבלו משמע דהאבילות משום כבוד המתים הוא ולכך הוקשה דכיון דיש להם כפרה ראוי לעשות אבל עליהם וכן פירש"י ז"ל בפירוש המשנה שם ולא היו מתאבלין עליהם כדי שתהא בזיונם כפרה להן ע"כ, משמע דאבילות כבוד המתים אבל הרמב"ן חולק על רבינו ואומר דמדאמרינן ברכת אבלים

משמע דמתאבלים אבל הסוגיא הנזכרת סיועא לרבינו כדכתיבנא. כתב הרב"י בי"ד סימן של"ד הלכות נדוי וחרם בשם הרשב"א ז"ל ואף כשאמרו בכל מקום אין מתעסקים עמהם לכל דבר לא לענין קבורה ותכריכי המת אמרו אלא שאין קורעין עליהם ולא מספידים עליהם ולא חולצין וכדתני גבי מאבד עצמו לדעת ע"כ. ויש לתמוה דנהי דמברייתא דאבל רבתי משמע כדבריו דלא אמרו אלא אין קורעין עליו וכו' ולא הזכירו הקבורה אבל מ"מ קשה דנימא דכיון דאמרו בסוף הברייתא דמה שאינו כבוד לחיים אין עושין מינה דהקבורה אין עושים דהוי יקרא דשכבי דבפרק נגמר הדין (דף מ"ז) פשטו מברייתא דאמרה מת שלא נספד ולא נקבר וכו' דהספידא יקרא דשכבי וא"כ מההיא גופא אית לן לומר דקבורה יקרא דשכבי. וי"ל דהתוספות שם באותה סוגיא פירשו דההוא לא נקבר דברייתא הוי לפי כבודו ולכך הוי בזיון למת אבל לא נקבר כלל הוי בזיון למשפחתו ולא למת וכדכתבו התוספות שם בדבור המתחיל קבורה משום בזיונא וכו' ומאי דשאלו בגמ' התם משום בזיונא או משום כפרה ר"ל הי מנייהו עיקר אבל לעולם דאיכא בזיונא למשפחתו: